יום הזכרון, פחד מוות והלם קרב

הרבה פעמים כשמגיעים ימים לאומיים של זכרון

( לחללי צהל, לרצח רבין, ל....תשלימו לבד)

מצאתי את עצמי אדיש.

לא באמת עצרתי לבדוק למה אני לא מתחבר כל כך.

זה היה ככה הרבה פעמים גם באזכרות של אחותי, מיטל ז"ל.

עם הזמן למדתי להכיר שזה מנגנון הגנה שלי.

מנגנון ששומר עליי מלרגיש עוצמות גדולות של כאב.

אז פשוט אני סוגר ושומר על הלב שלי.

כי אם אפתח להרגיש באמת את הכאב האישי שלי

וגם את זה הלאומי/העולמי/הקולקטיבי

וואו, זה ממש יכאב לי.

יש בי גם איכות כזו של אופטימיות וראיית הטוב.

יש בה משהו בריא וטוב.

ויש גם בה גם משהו שמתעלם

ולא רואה/פוגש באמת את הקושי, את הרוע.

מעדיף לראות את הטוב שבדברים.

ויש בי גם הבנה שאני לא רק

יהודי, ישראלי, גבר -

אילו כל מיני מעטפות שאני בהם.

אני גם נשמה בתוך גוף, עם נפש.

ישות אדם ישות עולם.

כשאני מכיר את 2 המנגנונים האלה שלי,

ואת התפיסה הרחבה עליי כאדם,

אני עוצר בימים שכאלה,

ובוחן את עצמי:

איפה אני היום מול זה?

מה אני מרגיש?

איפה השאלה העמוקה הזו של היום פוגשת אותי?

ואיך היא רלוונטית לי היום?

ואיך היא מעצבת אותי/ מניעה אותי היום?

ומה הבחירה שלי היום?

------------------------

אז יום הזכרון לחללי צה"ל והמעבר ליום העצמאות.

שולח רפואה וריפוי של הלב לכל המשפחות השכולות.

יהודיות. ערביות.

משפחות אדם.

שולח תזכורת לאפשרות הבחירה בחיים אל מול המוות

תזכורת לחיים.

ולשאלה - איך אני בוחר להשפיע?

איך מול המלחמות, הקונפליקטים - איך אני בוחר היום להשפיע?

כשסיימתי את שירותי בצבא ושוחררתי בעקבות פציעה בברך,

אמרתי שאת חלקי אני נותן בצבא האור.

ואז זה היה בשלב הרק אופטימי שלי. זה שלא ראה את הכאב והקושי.

היום בוחר להביא את האור שאני

ואת שמחת הלב

בעבודה שלי עם גברים.

להביא אור לגברים שחוו מלא בחיים,

אתם יודעים - החיים:

מחלומות ותשוקות ועד כאבים ופרידות.

ואנחנו,הגברים, למדנו היטב להדחיק את הכאב ועוד הרבה רגשות.

ממפגש עם חלום לא ממומש,

דרך כאב של פרידה ופירוק המשפחה אחרי גירושים,

ועד פרידה מחבר ביחידה.

יש נושא אחד שכמעט כל גבר שהיה בצבא,

פגש אותו.

פחד מוות.

אותו פגשתי כשהייתי בצבא מפקד של מספר חיילים צעירים

במוצב חודר בלבנון.

בעצמי הייתי גדול מהם בסך הכל בכחצי שנה,

פחדתי פחד מוות כל רגע שהייתי שם.

שמישהו מאיפשהו ירה עלינו טיל.

וזה היה מוצב תצפית בכלל.

לא הראיתי את זה כמובן.

הפגנתי בטחון מול הפקודים שלי.

אבל כל פעם שיצאתי חזרה הביתה.

נשמתי לרווחה ואמרתי תודה.

ובאותה השבת כשהייתי בבית,

חיילי המוצב יצאו לסיור בוקר

ונתקלו במארב.

כולם יצאו בחיים.

ועדיין - איזה פחד.

לא הייתי מודע לפחד הזה.

עד שפגשתי את ארי גבע

לפני כמעט עשור

ועשיתי איתו עבודת ריפוי לפציעה שלי בברך.

פגשתי טונות של פחד מוות עצור בגוף שלי.

ואחרי שהאנרגיה השתחררה

קבלתי טונות של חיות, עוצמה וכוח חיים בחזרה.

הזמנתי את ארי גבע,

מורה ומדריך לשיטת גרינברג

לספר על תהליך השיקום המופלא שלו

והריפוי להלם קרב שגילה שיש לו פתאום באמצע החיים.

בטוח שייתן מלא אור להרבה גברים בחיים שלנו.

שתפו באהבה.