" אין לי כוח. אני מגיע מהעבודה כל יום בערב, רואה את הילדים והאשה והולך לישון. כל יום מחדש. נוסע לעבודה. חוזר. והולך לישון. אני עייף כל הזמן. האמת היא שהעבודה היא לא משוש חיי. לא משהו מעניין במיוחד. מפרנסת טוב וזהו. גם עם בת הזוג שלי הענינים לא עובדים כל כך. המשיכה דעכה והמיניות לא משהו. וגם אין לי אנרגיה לכלום… אבל אני מכיר זאת מפעם ואני מבין שיש לי עניין לבדוק עם עצמי. אני ממש רוצה למצוא את הייעוד שלי בחיים, אבל אין לי כוח להתחיל בכלל את העניין…". פגישת בוקר בקליניקה. בערב פגשתי גבר אחר שהתחיל אם אותו משפט: " אין לי כוח. אין לי כוח לחיות….". פיזית הוא כמעט נרדם על הכסא מולי. כששאלתי למה? סיפר את כל הקשיים שעובר כרגע בחיים במשפט גירושים קשה מנשוא ומצב כלכלי קשה במיוחד. בהמשך הזמנתי אותו לנשו
רוצה ללכת עד הסוף ולמצוא או להגשים את הייעוד שלך ולא מצליח? יש לך כבר כיוון אבל אש העשייה כל פעם נדלקת ולא נשארת לאורך זמן? זו בעיה מוכרת וטבעית כשהולכים בדרך ההגשמה שלך. זו חווייה מתסכלת ללכת ולעצור. להתחיל שוב ולעצור. או אפילו לא לנסות לעשות צעד כי זה מפחיד מדי. ובעיקר כשיש תחושה ענקית בבטן שנועדת למשהו גדול יותר ממה שאתה עושה. כאילו שהעבודה שאתה נמצא בה כולאת אותך למימדים קטנים מדי. יש לך עוד הרבה מה לתת לעולם וזה מתסכל להרגיש לא ממוצה ולא מסופק. מתחת לזה רובצים "הבריונים הפנימיים" - אלו שעוצרים אותך בדרך אפילו שאתה לא רוצה. יש להם הרבה שמות, כינויים ותיאורים פנימיים אבל בעיקר הם שניים: 1. אני לא מסוגל/יכול. 2. אני לא ראוי ( שווה מספיק ... ). מכיר? הפתרון למבוך הזה הוא פשו
