"אבל אבא, אני רוצה לעשות את זה לבד" ---------------------------------------------

כמה פעמים אני התעצבנתי כשהבת שלי

התעקשה לסגור את חגורת הבטיחות בעצמה במשך דקות ארוכות כשאני כבר רוצה לצאת לגן, ולהספיק להגיע בזמן לסטודיו לפגישה אישית שאוטוטו תתחיל.

ברגעים של כמעט איחור ומתח שלי מלאחר לפגישה, הגבתי ככה: "יאללה, כמה זמן זה לוקח לך" מסיט את ידה ועושה במקומה. והיא בתגובה צועקת ובוכה, "אבל אבא אני רוצה לעשות את זה לבד".

ואני? כועס. לא מבין על מה היא מתעקשת. מה זה כזה חשוב? כרגע מה שחשוב שאגיע בזמן ולא אאחר לפגישה שלי. "זה לא מקצועי". כועס עליה "שמפריעה לי בלו"ז", כועס על עצמי שכועס עליה ושאין לי סבלנות. וזו אחריותי לקחת מקדם בטחון. ועוד ועוד ועוד.

וכשאני מצליח להירגע מתחילה להתבהר עוד התמונה.

כשאני לא בתוך הסיטואציה באותו רגע, אני יכול לראות עוד דברים:

אני יכול לראות אותה שרוצה להתנסות בעצמה. ברגעים שאני לא ממהר וסבלני, אני רואה את תחושת הגאווה שלה: "אבא, הצלחתי לבד!!!"

אני רואה גם את עצמי, כילד קטן, בכור לאבא הנדימן מוכשר ואוהב שיודע לעשות מלא דברים מלתקן מכוניות, לבנות כל רהיט שצריך ורוצה, לתקן כל דבר מחשמל, ועד אינסטלציה, וגם בזריזות מטורפת.

אני זוכר רגעים שממש רציתי ללמוד, ושאלתי אותו איך עושים והוא מסביר ועושה תוך כדי, ואני פשוט לא קולט. זה היה מהר לי מדי. רציתי עוד רגע לנסות בעצמי ולהתנסות. זה לא מספיק לי שמסבירים לי בעל פה ולראות איך הוא עושה. רציתי להתנסות. ( * את התובנה הזה והצורך שלי בהקשבה לקצב שלי - הבנתי רק כשגדלתי *)

אני זוכר שגדלתי עד גיל מאוחר יותר בחוויה פנימית של "אני לא יכול, אני לא מסוגל". פגשתי את זה כל פעם שהייתי צריך לתקן משהו בבית שלי וישר האוטומט היה:" אבא, בוא תתקן לי". וגם פגשתי את זה בדברים חדשים שרציתי לעשות. ישר המחשבה האוטומטית הזו: " אני לא יודע, אני לא מסוגל, לא יכול" והתגובה האוטומטית -לבקש עזרה ממישהו מבחוץ שיעשה בשבילי או שיראה לי.

---------------------------------------------- כשראיתי את זה, התחלתי ללמד את עצמי. לחנוך את עצמי בלהתנסות. להתעקש לנסות וללמוד לבד.

בבית הראשון שלי כגבר, כבן זוג התעקשתי ללמוד על בשרי ולבד לתקן ולקדוח ולהתקין. ולעבור דרך כל התסכול של לא להצליח, לא לדעת ואז לגלות איך. לפעמים הייתי נעזר בייעוץ מרחוק מאבא שלי. אבל אני עשיתי במו ידיי.

המצחיק הוא שאחרי שנים שהייתי בתפיסה שאני לא איש טכני ויכול לעשות משהו עם הידיים, גיליתי שכאבא, הפכתי להיות "ההנדימן של הגן". כל פעם שהיה צריך לבנות משהו או לתקן פנוי אליי. זה היה תיקון וצמיחה אדירה בשבילי.

כשגדלתי, הבנתי כבר שדרך התנסות וחויה אני לומד הכי הרבה. ובחרתי לי מרחבים ודרכי למידה שמתאימים לכך.

גם את יכולת ההנחיה שלי למדתי לא בשום בית ספר להנחייה, אלא מלהיות שוליה, כמו של פעם, במשך 5 שנים הייתי צמוד למורה של סדנאות מודעות והתפתחות אישית ולמדתי מלהיות לידו, להתנסות, לקפוץ למים, לחקור את דרך ההנחיה ועד לבניית קורס הנחייה ואח"כ להכשיר מנחים בשיטה שהתפתחה תוך כדי החקירה שלנו. ------------------------------------- יש לנו הזדמנות כאבות לעשות תיקון בעזרת הילדים שלנו לכאבים שלנו כילדים. ואז לעצור את השרשרת הבין דורית -אב ובן/בת.

איך?

כשאנחנו מזהים מה האוטומט שלנו, אנחנו יכולים להפריד ולראות את הסיפור האישי שלנו, לזהות מה אנחנו היינו צריכים בסיטואציה הזו, ואולי מתוך כך לזהות מה אפשר לתת מתוכנו בסיטואציה הזו. ולהפריד את הסיפור שלנו ולראות אותה מה שהילדים שלנו צריכים.

למשל ונחזור לדוגמה של בתי. לזהות שמה שהיא צריכה ( ואני הייתי צריך כילד ) זה סבלנות וזמן לעשות זאת בקצב שלה. ולהפריד מהצורך שלי שהדברים יקרו עכשיו.

לפעמים אפשר גם לשאול. (כשהיא גדולה יותר, כמו בתי בת ב-77).

כשזיהיתי שאני עושה אותו הדבר עם בתי הגדולה, רוצה שתענה לי עכשיו ושתבוא עכשיו כי אני רוצה כבר ללכת והיא בדברים שלה, ואני מאבד סבלנות וחוזר ואומר עד שהיא צורחת "די".

שתפתי אותה מה אני מרגיש, ושאלתי מה היא צריכה ברגעים האלה. היא אמרה שאחכה עוד רגע שתסיים, ואז היא תוכל לשמוע אותי.

חייכתי ובקשתי בקשה דומה, שאני באמצע טלפון חשוב והיא רוצה אותי עכשיו.

הגענו לסיכום שנזכיר אחד לשני. בסימן יד וקריצה. "אתה זוכר?" וזה לפעמים עובד :-)

---------------------------------------------- לסיכום: כאבות יש לנו הזדמנות ( ואחריות ) לצמוח מתוך כאבי הילד הפנימי שלנו, ולעשות את התיקון מול הילדים שלנו.

---------------------------------- ולמה זה כל כך חשוב לי שאני כותב פוסט כזה ארוך ולא "פייסבוקי"? ---------------------------------------------------------------------

כי:

1. אתמול בסשיין בקבוצת הגברים, עשינו תהליך עמוק של ריפוי ביחס של האב ובן - בתוכינו ושלנו בחיים וראיתי שוב כמה חווית הילדות שלנו עוברת בדורות אוטומטית, ומהנסיון שלי ומתוך ליווי ארוך שנים עם גברים, כמה שינוי בחיים שלנו יכול להיות אפשרי כשאנחנו לוקחים על רפוי הפצע האישי שלנו ומתקנים זאת כאנשים, כאבות, כבנים של, באבהות שלנו, בהורות שלנו, בזוגיות וביחסים שלנו בכלל.

2. כי תיקון וריפוי החוויה הזו של "אני לא יכול, אני לא מסוגל" הוא מפתח עצום ליכולת שלנו להגשים כל דבר בחיים שלנו - ממערכות יחסים ועד הייעוד שלנו.

אני מודה לאבא שלי על מי שהוא ועל האהבה שלו, אני מודה על השיעור המדהים שיש לנו ועל השינוי שאנחנו חווים היום בחיים, של חופש להיות מי שאנחנו את היכולת שלו לראות אותי כמו שאני את העצמאות שלקחתי לעצמי, את השחרור שלו, את זה שהוא רואה את כל זה ושאפשר לדבר על זה ושאנחנו נפגשים היום גם כשני גברים שאוהבים אחד את השני כמו שאנחנו אוהבים גם כאבא ובן וגם נהנים לעבוד יחד ועדיין ללמוד ממנו המון.

אני מודה גם ללמידה העצומה הזו של מסעי חיי מ"אני לא יכול ולא מסוגל" לזה שאני מלווה וחונך גברים היום להגשים את עצמם במלואם תוך כדי ריפוי עמוק של המחסומים שלהם.

אני מודה לכם שקראתם עד כה.

לתאום פגישה איתי התקשר ל: 054-4615293