"זה מעצבן שהן לא עושות מה שאני אומר להן" >>>> או "הילדות עושות לי בית ספר

--------- אתמול חברה ראתה אותי יוצא מהרכב ליד בית הספר עם הבנות שלי, עם פרצוף ט' באב.

בתי הקטנה נשענה עם ידה על הגדר ואני יוצא החוצה מהרכב. היא מסתכלת עליה ועליי בפנים שואלות, ואני עונה לה "כן, בוקר קשוח".

מה זה קשוח? קשה, מעצבן, מכעיס, מבאס.

נחזור כמה רגעים אחורה.

קמנו מאוחר ( כי הלכנו כולנו לישון מאוחר ). האחת התלבשה מהר, השנייה לקחה לה את הזמן.

השנייה בשירותים והראשונה רוצה לעשות ניסוי בינתיים. ניסוי שכולל - קערה, מים, קמח, שמן, שמרים ונראה מה יקרה???!!!

ואני, מחשב בראש במשימתיות: " יאללה, כמות לכלוך, הבגדים יכולים להרטב, הבית רק נשטף אתמול, השנייה לא התלבשה בכלל, יש לי 15 דקות לצאת מכאן..."

המחשבון המשימתי עובד.

ומסקנה שיוצאת בנביחה רס"רית: "לא, אין מצב. לא עכשיו. בצהריים"

היא מתבאסת ובוכה ורצה לאמא שמתארגנת למעלה.

ואני מסתכל על השעון - הזמן חולף, אני מסיים את ארוחות הבוקר ורואה את השעון מתקתק. והשנייה בקצב אחר, רק מתחילה להתארגן.

המתח שלי בגוף עולה, אין מצב שנספיק להגיע לבית ספר בזמן.

ואני מתחיל ברצף פקודות רסריות: "תקומי, תתלבשי, חצחצי שיניים, עוד 10 דקות יוצאים....וואפ וואפ וואפ.."

והיא נעה בקצב שלה, עיניים עדיין בזמן חלום.

הראשונה יורדת מלמטה ואומרת שוב אבא זה ממש חשוב לי.

ואהובתי אומרת, " ממי , היא מאורגנת, תן לה לשחק" והקטנטונת מבטיחה לנקות אחריה.

היא מוציאה את כלי הניסוי ומתחילה במלאכה.

ואני מג'דנן, ומנסה למהר עוד יותר את השנייה.

הקול מתרומם ואני ממש מתעצבן על הקצב שלה. והיא צועקת בחזרה, די אבא.

ומחליט לצאת החוצה עם התיקים לרכב כדי לא להוציא את זה עליה.

"טוב, נגיע כשנגיע".

חוזר ויחד איתן מנקים את הניסוי. יוצאים החוצה.

ואני לחוץ להגיע. בזמן.

ואז אני קולט.

אני לחוץ לא כדי להגיע בזמן רק לשיעור שלה.

זה הבוקר הראשון שיכולתי ממש לעבוד השבוע והיו לי מלא משימות חשובות לקדם.

ואני מסתכל על עצמי מהצד, עצבני , כועס, זועף. הבנות עם פרצוף מבואס. ואני בלחץ להגיע עדיין בזמן. ומנסה להרגע.

נושם עמוק וקולט שמלא מהמתח היה כי היה חשוב לי להגיע ליום שלי.

והן - האחת מלאה ביצירתיות ובפליאה, והשנייה, צריכה את הקצב שלה. ( ביננו , לאן באמת ילדים צריכים למהר...?")

מגיעים בשנייה של הצלצול. היא יוצאת מהרכב ואומרת ביי בלי להסתכל בכלל.

אני עוצר וקורא לה בואי.

מחבק אותה ארוכות ושנינו קצת מתרככים. "אני מצטער, אני אוהב אותך שיהיה לך יום טוב".

רגע אחרי, החברה עוברת. --------------- במשך היום התבוננתי על החלק הזה המשימתי שלי , מכוון המטרה, שרוצה להגיע ליעד. ועל הנטייה שלי כשאני בלחץ ומתח להיות גם נוקשה, כי כל דבר באמצע נחווה כהתנגדות, כמכשול, כהפרעה.

ועל החלק הזה, שאוהב לקחת לעצמו את הרגע, להשתובב, לשחק. להנות, להשתולל. בדיוק כמו הבנות שלי.

ווואללה, בתקופה הזו אני בעיקר מכוון מטרה, ומחזיק מלא משימות בראש. וכמה בא לי גם....כמוהן. ------ אחה"צ, הלכנו כולנו לבנק יחד, ומשם המשכנו לקניות.

כהפקת לקחים מהבוקר, אמרתי לעצמי, נלך לשון מוקדם הלילה. ואני עם יד על הדופק, ואהובתי והבנות עפות על כל מיני דברים, ומשם זורמים לגן שעשועים במתחם ואני ..."יאללה צריך הגיע הביתה" ואהובתי החכמה, בוא נקליל ונשחרר קצת. נאכל כאן ונלך לישון אחר כך ישר.

אז זרמתי אתם לגן השעשועים. טפסנו יחד על חבלי עכביש גבועים וגלשנו שלושתינו ממגלשות גבוהות. אח"כ נהנו מארוחת ערב טעימה כל כך. ואז "רק אני צריכה להחליף עוד משהו אחרון כי אנחנו כבר פה..." והשעה כבר מזמן אחרי שעת השינה ואני שוב מתחיל להיות שפיצי.

ואז... משחרר...

גילינו כסאות קעורים מסתובבים עם בסיס עגול שכיושבים בהם ומסתובבים יש נקודה שכולך נשען כמעט לאחור לאחור עד שנראה שעוד שנייה תפול לאחור בעוד הרגליים מעט למעלה.

רק כשמסכימים כמעט ליפול ומשחררים, הכסא מסתובב לגמרי ואתה כמו חיפושית הפוכה מסתובב סחור סחור. נשאר רק להרפות לתוך זה, ולהתמסר.

ואז פתאום עלה בי צחוק משוחרר והתגלגלנו שלושתינו בצחוק מתגלגל. 3 חיפושיות הפוכות רגליים מסתובבות.

----------------------------- אני מוצא שהריקוד הזה בין משימתיות מוכוונת מטרה ובין התנועה הכאוטית וההוייתית כמו בין התנועה הזכרית ובין התנועה הנקבית, היא ריקוד החיים.

כגברים, כאבות, כבני זוג, כמאהבים - ככל שנסכים להיות גמישים בריקוד הזה כך נחיה משוחררים יותר וגם אוהבים יותר.

מה שיכול לעזור לנו, זה להכיר את 2 האיכויות האלה בתוכינו ולשחק איתם וביניהם. להרשות לעצמנו להיות גם וגם.

ואם שכחנו איך - בוא ניתן לילדים שלנו ולבנות הזוג שלנו להוביל ונלמד מהם