בחודש האחרון, אני חצי שבוע עובד וחצי שבוע אבא. אהובתי היקרה בהכנות לחג בחנות המתנות שלה ואני כשאני לא בחוץ - אבא במשרה מלאה ועושה הכל בכדי לשחרר אותה לעשייתה. בתחילת החודש, הייתי מתוסכל. מתוסכל מזה שאני לא מצליח להתקדם בקצב שאני רוצה. מתוסכל שאני לא פנוי לפתח דברים חדשים בעסק שלי. יש משחק אינטרנטי שאני מפתח כבר זמן מה ולא מגיע להתעסק בזה כמו שרציתי. הייתי מתוסכל שאני לא מצליח. התבאסתי שאני עסוק כל היום מסביב לבית, לבישולים, לכביסות, למשחק עם הילדות, לארגן את הבית בסוף יום. וראבאק, למי יש כוח להיות יצירתי ב 22:00... לקח לי קצת זמן ואז הבנתי. הייתי מתוסכל מזה שאני לא מממש את עצמי בעסק שלי – שזה ביטוי של השליחות שלי : להתעורר ולעורר גברים אחרים למלאות שלהם- למטרת חייהם. זו מטרת חיי. ואז שאלתי,
9:00 . פגישה ראשונה להיום אני: "מתאים לך לצאת להרפתקה?" הוא: "אממ... לא ממש ." אני: " יאללה, בוא."! יוצאים מהסטודיו והולכים לכיוון השדות. בדרך אני שואל לשלומו. הוא מספר על השבוע. על האתגרים בעבודה. קצת על התמודדות עם זוגיות לשעבר. מנסה להבין מה היה הסיפור. אנחנו עומדים באמצע השדות והוא משרטט לי ציורים על החול ומנסה להסביר לי את מה שחושב.: איזה גבר היה אמור להיות, מה הוא היה, מה זה אומר, איך להיות אחרת בזוגיות הבאה. מה לא עבד... עומדים בשמש, מזיעים ומנסים להבין. הוא את עצמו, אני אותו, הוא אותי... בפנים אני יודע שזה ממש לא הכיוון. זה קצת כמו לשבת בסטודיו, אחד מול השני ולשמוע את הלופ המחשבתי שהוא כבר מכיר שנים. אני עוצר אותו. ושואל "מה אתה רוצה להרוויח מהזמן שלנו יחד?" - "מנוחה" - "מה תהיה מנוח
