- "אני עובד מהבוקר עד הלילה, יש לי משפחה, אני לומד ומתפתח ורוכש עוד כלים מקצועיים, אבל זה לא זה. אני עדיין מרגיש את הריקנות הזו שבפנים כמו בור ללא תחתית. ותסכול אדיר שאוכל אותי מבפנים. ותחושה שלא משנה מה אעשה זה לא ישתנה. - וכשאתה מרפה לתוך הריקנות הזו לרגע, האם יש מתחת גם כמיהה או רצון? - כן! אני לא יכול לשתף אותה כרגע, אבל בטח שיש. אבל... אני מחוייב לפרנסה של המשפחה, ומה אני אעשה עכשיו - אשנה את כל חיי? זה מפחיד לוותר על מה שיש, ו..." שיחה קצרה שהתקיימה בערב הגברים שאחרון שקיימתי, עם דודו ( שם בדוי ), בן 48. היא מכילה בתוכה את התמצית של המאבק הפנימי של כמעט כל גבר שאני פוגש שנמצא בדרך של ההגשמה שלו. מצד אחד, כולנו יודעים בפנים שיש לנו את הרצון הזה, הכמיהה הזו, לעשות את
" אחרי 44 שנים אני מבין עכשיו, שזרמתי עם כל מה שהחיים הובילו אותי אליו כי נמנעתי מחיכוך." -איך אתה מרגיש? -"פספוס". שתקנו יחד והקשבנו. מתחת לתחושת הפספוס הגיע שקט עמוק. רגע של התפכחות. ------------------------------------------------- בלב כל סערת הרגשות, מתחת לבלבול, לרעש בלתי פוסק של היומיום: עסק עצמאי, 5 ילדים, עול הפרנסה כמפרנס יחיד, הג'ינגול האינסופי של החיים. מתחת לתחושת התסכול שלא משנה מה עושים לא מספיקים להרוויח מספיק כסף, להיות באינטימיות עם בת הזוג, להנות מזמן איכותי עם הילדים. מתחת לכל זה, הייתה התובנה שהובילה לאפשרות של שינוי: אני לא לוקח את המושכות של החיים בידיים - הכרה במציאות כמו שהיא, כי אני נמנע מחיכוך - המחסום שבדרך, ומרגיש תחושת פספוס - המחיר שאני
