על און, חוסר אונים ואלימות

בימים אלה שהזעקה והמחאה אל מול אלימות יוצאת לרחובות, עלו בי מחשבות ותובנות מסדנא שהשתתפתי ותמכתי בה של Ton van der Kroon - שובו של המלך.

אחד התרגילים המרכזיים היה חקירה של שאלה פנימית דרך עבודה עם דמויות מסיפור מיתולוגי שסיפר טון, על המלך מינוס והמינטאורוס.

( ממש בקצרה כי זה לא לב העניין: זאוס אבי האלים, מתנה אהבים עם אשתו של המלך מינוס ופרי אהבתם האסורה הוא מינוטאורס- חצי אדם וחצי שור. המלך מינוס מצווה לבנות מבוך ולכלוא שם את המינטוארוס. אממה, עדין צריך להקריב בנים ובנות כל שנה כדי להאכיל אותו. לכן, ציווה על תזאוס, הלוחם, להרוג את המפלצת. בדרכו הוא מגיע לאישה אשר מגלה לו את הדרך להכנס ולצאת מהמבוך. הוא מצליח להכנס ולהרוג אותו ולצאת. )

אני בחרתי את התפקיד של המלך ודרכו חקרתי שאלה אישית שלי.

כל אחד בחר את שלו וטון הכריז שעלינו להצליח לעמוד במשימה הקבוצתית עד מחר בבוקר, הבהיר את הכללים ומהרגע הזה הפך להיות צופה.

המשחק התחיל.

לא היה לי מושג איך לשחק את/להיות המלך בממלכה שבה המשימה היא: להרוג את המפלצת.

המינטוארוס התחיל לשאוג ולצעוק, הלוחם שאמור להרוג אותו ( שאני כמלך שלחתי ) מנסה את שלו, הגמד ששובר את המוסכמות,צוחק על כולם ומלהטט, בת המלך מפתה, היועצים , הקוסם וכו' אט אט מתחילים לעשות את שלהם.

ואני?

קופא במקום. מסתכל. ואין לי מושג מה לעשות. כאוס מוחלט מתחולל לפניי ואני חסר אונים. וכמובן מסתיר זאת. זה צועק, היא מפתה, הוא צוחק ושום דבר לא מתקדם. עצבנות עולה בי, אני בקושי נושם, הזמן עובר ובא לי לעוף משם. הדקות עוברות וזה באותו המצב.

פתאום, הגמד מתיישב לידי, מצביע עליי וצועק בקול תוך כדי שצוחק בקול:

המלך מינוס, תראה איזה בלגן בממלכה שלך, הממלכה מתפרקת"

אני קולט איזו אימה מתחוללת בתוכי, תפסו אותי עם "התחתונים למטה", כמו צועקים על המלך - המלך הוא עירום, לפני כל הממלכה. איזו השפלה וחוסר אונים.

כמו בסרט בו הזמן מאט, הכל נכנס לסלו מושין, הבנתי שאני חייב לתפוס את מקומי כמלך, ואם ליצן החצר משפיל את המלך, אני חייב לעצור את זה.

בום!

הורדתי לו סטירה מצלצלת והשתקתי אותו.

קמתי וצעקתי על הלוחם - "ציוויתי עליך להרוג את המפלצת, קום ותעשה מה שאמרתי לך".

אמרתי את שלי ויצאתי מהאוהל נסער וישבתי מול האש. ---------------------------- וואו.

ישבתי בשקט ערב שלם מול האש מנסה להרגע.

כולם אט אט החלו לצאת.

הבינו שעלינו לפגוש את המפלצת שבתוכינו ואותה להרוג.

והחזה שלי מלא וגועש.

כולם מתיישבים מול האש במעגל ומנסים לתקשר ואין הקשבה כל אחד מנסה לתפוס את מקומו.

מישהו מציע מקל דיבור והגמד נותן את המחבט שלו ( כמה סמלי )

באיזשהו שלב, אני מקבל את מקל הדבור ומשתף את שעל ליבי.

הגמד שתפס אותי במערומי הציף חוסר אונים אמיתי שהרגשתי בחיי. לא רק במשחק. חוסר אונים אל מול פחד לאבד.

פתאום קלטתי שבמשך מספר חודשים החזקתי את הפחד הזה בתוכי ותפקדתי במציאות בצורה מיטבית. אבל לא נתתי מקום ללב שלי ולמה שהרגשתי.

אז חוסר האונים צף, והפחד שמתחתיו. ופשוט הרשיתי להרפות, לבכות ולתת לאחיי הגברים להחזיק אותי.

זהו הייתה הקלה כל כך גדולה.

אחרי זה, שאר המשתתפים החלו לשתף גם במפלצות הפנימיות שלהם ולשתף מול האש. פתאום ממאבק על המקום ושייראו כל אחד ויישמעו כל אחד, הייתה הקשבה עמוקה, הייתה חשיפה ופגיעות, הייתה אחווה גברית ואהבה. ------------- למחרת בבוקר, התנצלתי מול הממלכה והגמד, על האלימות שנקטתי בה. בעצם אחד החוקים היה בלי אלימות ואני, מלך הממלכה, הכנסתי את האלימות, ולבסוף לקחתי אחריות והתנצלתי בפניו.

*במהלך הלילה היתה לנו שיחה אישית ושנינו למדנו מלא מהרגע הזה. על מעגל התוקפן - קורבן ואלימות. -------------------------------- למה אני מספר את כל זה?

כי ברגע של משחק שבו מותר הכל ( חוץ מאלימות ) קבלתי שיקוף חזק על מנגנון האלימות שלי.

מה שקשה לי לקבל בחיי ובתוכי היא את תחושת חוסר האונים. שרק לא יידעו ויראו את זה. ואם משהו מאיים לפרוץ את מנגנון ההסתרה של זה, האוטומט שלי זה להגיב בכוחניות ואלימות כדי לעצור את זה.

אז כן. יש בי אלימות.

נכון, אני לא מסתובב בעולם ופוגע באנשים ומרביץ סטירות לכל מי שמאיים על זה,

אבל כן, זה קיים בתוכי ועולה מלא פעמים.

זה עולה בתוכי, שאין לי מושג מה לעשות עם בתי שמשתוללת מהנאה ולא שמה קצוץ באותו הרגע שאני רוצה לצאת מהבית ויאללה זה הזמן להתארגן כי אני מאחר לאנשהו. ואני מסנן בתוכי בשקט בשקט שאף אחד לא יישמע, "איפה הימים ששתי סטירות היו מסדרות את זה ברגע", וכמובן שאני לא עושה את זה אבל אני מרים את הקול וכשלא שומעים אותי אז אני צועק.

או שאני מרגיש שבא לי להתפוצץ כשיש לי מליון משימות בראש ותחומים שאני מחזיק ועושה ופתאום אשתי אומרת לי למה לא עשית ... X?

או כשאהובתי נסערת, ומשתפת בעוצמה את הרגשות שלה ומה שבא לי לי זה רק להשקיט אותה כדי שאוכל לחשוב בהגיון, לעשות סדר ולפתור את בעיות שמציגה

או כשרציתי בקרבה אינטימית וזה לא היה קורה, הייתי מסתגר בתוכי ומתעצבן בתוכי.

ויש עוד מלא דוגמאות של יום יום. ------------------------------

מנסיוני עם מאות גברים, אחת התחושות שהכי קשה לנו הגברים להרגיש - היא תחושת חוסר האונים. כי זה מאיים על השריון הגברי הטיפוסי הישן - של "אני צריך לדעת מה לעשות". והאוטומט הוא להחזיר את תחושת האון בכוחניות.

ומה לעשות - לא תמיד אנחנו יודעים מה לעשות.

אז הטיפ שלי - ברגעים שאנחנו מרגישים חוסר אונים, כשהכל מתפרק בחוץ, ובא לנו להחזיק עוד יותר חזק, או להפעיל כוח כדי להרגיש את האון שלנו -

לעשות בדיוק ההיפך:

להרפות ולהסכים להתפרק מהשריון. ולהיות חשופים. ולתת מקום למה שבאמת מרגישים. לחוסר האונים, לבלבול, לאי הידיעה.

זה לא אומר עלינו כלום כגברים, זה רק אומר שאנחנו אנושיים.

אם גמרת מהר מדי וזה מביך אותך באותו הרגע, שתף את אהובתך שזה מביך אותך ( הרבה פעמים היא תגיד לך שזה ממש לא מפריע לה),

אם אשתך משתפת אותך שהיא מפחדת שהמצב הכלכלי שלכם מתדרדר ואין לך מושג באמת איך לפתור את זה, ואתה מת מפחד בעצמך - שתף את זה. תפחדו ביחד. זה רק יקרב אתכם וביחד תמצאו אח"כ פתרון.

תנסו, ותראו איזה פלא, דווקא ברגע הזה כשהכל מתפרק, להיות חשופים ופגיעים, לשתף באמת מה אתם מרגישים יוצר ריפוי וקסם. יוצר קרבה, אינטימיות ואהבה.

זוהי עוצמת הפגיעות --------------------------------- כשהמלך הביא אלימות בממלכה, האלימות גאתה, כשהמלך שיתף בממלכה את הפחדים שלו, גם האחרים שיתפו נוצרה הקשבה ואחווה.

יש בתוכינו הכל.

זמן לשובו של המלך - הלב שלנו למלוך בממלכה הפנימית שלנו.

---------------------------------

אם תרצה לפגוש את המפלצות שבך ולמלוך עליהן

באימון לגבריות ממומשת - לחץ כאן לשיחת ייעוץ ללא עלות לקראת תהליך אישי